היי, אני עינת נתיב, ילידת קיבוץ ניר דוד וחיה בו גם כיום.
עוסקת בכתיבה, איור, צילום, עיצוב ואמנות.
תמיד היו לי הרבה חלומות, אבל לחיים היו תוכניות משלהם.
כשהייתי בת 33, גרתי בקיבוץ, בדיוק התחלתי עבודה חדשה במשרד מיתוג בעיר רחוקה, ואז גילו אצל אמא שלי סרטן במצב מתקדם.
הפרוגנוזה היתה אכזרית ולא השאירה מקום לספקות.
אני ידעתי שאני חייבת להישאר איתה ולטפל בה, אז עזבתי את העבודה כדי להיות קרובה אליה ולטפל בה.
היא, מצידה, כל הזמן דחפה אותי לצאת לעולם ולהכיר אנשים (וב"אנשים" – אני מתכוונת ל"חתן").
כך הגענו לסיכום שאגור איתה ואטפל בה, אבל פעמיים בשבוע, בשנה שנותרה לה, אסע לתל אביב ללימודי קופירייטינג – אתאוורר, אפגוש אנשים ואתפתח מקצועית.
התוכנית היתה, שכשהכל יגמר, אמצא משרה כקופירייטרית במשרד פרסום, ואעבור למרכז – בית הגידול האנדמי והיחידי שלהם בארץ.
אבל כאמור – לחיים היו תוכניות אחרות.
בתום שנת הלימודים שלי ושנת וה"חסד" שניתנה לה, אמא שלי אמרה תודה רבה על ההצעה, וסירבה להתפגר בהוראת הרופא, וממש בסוף הקורס – על רקע שריקת הסיום – אני התאהבתי בבן העמק.
בן העמק הזה, ממש כמוני, טיפל באמא שלו (ובשני כלבים ו-7 חתולים – ירושה מהאקסית), וגם הוא התגלה כסרבן לא קטן בכלל, כשסרב לעזוב את העבודה ולעבור למרכז.
בקיצור, נתקעתי עם קרציות.
וזה עוד לפני שהזכרתי את הכלבים והחתולים!
אז עברתי לגור איתו ונשארתי בעמק.
ניסיתי להשלים את תיק העבודות בקופירייטינג, אבל ככל ששקדתי יותר על הפרויקטים, כך היצירתיות הגועשת שלי עלתה וזלגה, חסרת הכוונה, גם לתחומים אחרים.
ניסיתי להילחם בזה, אך ללא הועיל – היא כבר היתה בכל מקום – הגולם קם על יוצרו.
היצירתיות כיתרה אותי מכל הכיוונים ולא יכולתי לברוח.
נמלי המילים הקטנות זלגו ממסך המחשב, והן הקיפו אותי סביב סביב, ולפתע לא יכולתי יותר להסתפק במילים, וחשתי צורך בלתי ניתן לריסון ליצור מוחשית וויזואלית, בכל צורה, אופן ומדיום – עם צבעים וצורות, עם הידיים ועם כלים.
הייתי משפצת רהיטים ישנים, יוצרת אגרטלים מנורות שרופות, מנסרת, קודחת ומשייפת מעמדי עטים ופתקים ממשטחי אריזה (אותם עדיין ניתן למצוא באתר), מציירת על כל הצלחות בבית ומכינה שעוני קיר מתקליטי ויניל ישנים.
