אודות אצ'מבה

אצ’מבה, מהינדי, זה “עוף החול” וגם “הפתעה”, “פליאה”, או “נס”.

כמו עוף החול וכמוני, גם אצ’מבה שלי עברה מספר גלגולים, באופן שהפתיע גם אותי.

כשרק התחלתי איתה לראשונה, התמקדתי במוצרים בשימוש חוזר, וחיפשתי שם שיבטא את המשמעות הזאת, של גלגול מחדש לחיים חדשים, ועדיין ישמור על ייחודיות, ולא ישמע כמו חברת ביטוח.

עם השנים והנסיון, גיליתי כמה מאתגר לבסס עסק על מוצרים בשימוש חוזר –
זה מסורבל, שביר, יקר ומסובך.

אבל הצלחות לא הניחו לי, ואנשים לא הניחו להן, וכך יצא שמהענף הזה של הגלגול הראשון, התפתח עולם שלם של איורים, שמתחברים למוצרים שונים.
הגלגול השני של עוף החול שהוא אצ’מבה.

היי, אני עינת נתיב, ילידת קיבוץ ניר דוד וחיה בו גם כיום.

עוסקת בכתיבה, איור, צילום, עיצוב ואמנות.

תמיד היו לי הרבה חלומות, אבל לחיים היו תוכניות משלהם.

כשהייתי בת 33, גרתי בקיבוץ, בדיוק התחלתי עבודה חדשה במשרד מיתוג בעיר רחוקה, ואז גילו אצל אמא שלי סרטן במצב מתקדם.

הפרוגנוזה היתה אכזרית ולא השאירה מקום לספקות.

אני ידעתי שאני חייבת להישאר איתה ולטפל בה, אז עזבתי את העבודה כדי להיות קרובה אליה ולטפל בה.

היא, מצידה, כל הזמן דחפה אותי לצאת לעולם ולהכיר אנשים (וב”אנשים” – אני מתכוונת ל”חתן”).

כך הגענו לסיכום שאגור איתה ואטפל בה, אבל פעמיים בשבוע, בשנה שנותרה לה, אסע לתל אביב ללימודי קופירייטינג – אתאוורר, אפגוש אנשים ואתפתח מקצועית.

התוכנית היתה, שכשהכל יגמר, אמצא משרה כקופירייטרית במשרד פרסום, ואעבור למרכז – בית הגידול האנדמי והיחידי שלהם בארץ.

אבל כאמור – לחיים היו תוכניות אחרות.

בתום שנת הלימודים שלי ושנת וה”חסד” שניתנה לה, אמא שלי אמרה תודה רבה על ההצעה, וסירבה להתפגר בהוראת הרופא, וממש בסוף הקורס – על רקע שריקת הסיום – אני התאהבתי בבן העמק.

בן העמק הזה, ממש כמוני, טיפל באמא שלו (ובשני כלבים ו-7 חתולים – ירושה מהאקסית), וגם הוא התגלה כסרבן לא קטן בכלל, כשסרב לעזוב את העבודה ולעבור למרכז.

בקיצור, נתקעתי עם קרציות.

וזה עוד לפני שהזכרתי את הכלבים והחתולים!

אז עברתי לגור איתו ונשארתי בעמק.

ניסיתי להשלים את תיק העבודות בקופירייטינג, אבל ככל ששקדתי יותר על הפרויקטים, כך היצירתיות הגועשת שלי עלתה וזלגה, חסרת הכוונה, גם לתחומים אחרים.

ניסיתי להילחם בזה, אך ללא הועיל – היא כבר היתה בכל מקום – הגולם קם על יוצרו.

היצירתיות כיתרה אותי מכל הכיוונים ולא יכולתי לברוח.

נמלי המילים הקטנות זלגו ממסך המחשב, והן הקיפו אותי סביב סביב, ולפתע לא יכולתי יותר להסתפק במילים, וחשתי צורך בלתי ניתן לריסון ליצור מוחשית וויזואלית, בכל צורה, אופן ומדיום – עם צבעים וצורות, עם הידיים ועם כלים.

הייתי משפצת רהיטים ישנים, יוצרת אגרטלים מנורות שרופות, מנסרת, קודחת ומשייפת מעמדי עטים ופתקים ממשטחי אריזה (אותם עדיין ניתן למצוא באתר), מציירת על כל הצלחות בבית ומכינה שעוני קיר מתקליטי ויניל ישנים.

אבל הנוראים מכל היו הכלבלבים החורגים שלי.

כפי שסיפרתי בפרקים הקודמים, בערוב ימיי, הצטרפתי למשפחה ברוכת כלבלבים.
זה היה כמעט טראגי.
הם פשוט היו חמודים ומצחיקים להכעיס, וכל הזמן מילאו אותי בשמחה, אהבה וצחוק, בניגוד לרצוני ולשיקול דעתי, וכמעט אף פעם לא אפשרו לי להתפנות לדברים חשובים כמו בניית תיק עבודות, או כל דבר שאינו התמוגגות, עליצות וכתיבת שירים אודותיהם.
וכך קרה, שחרף הרצינות התהומית שלי, והלהט היוקד לסיים את תיק העבודות, מצאתי את עצמי מדביקה טפטים של לוח-גיר על כל קירות הסלון, וממלאה אותם בעשרות פתגמי כלבלבים ושירים.
“פיוט כלבלבי”, כיניתי אותם, וגם “ממרות שפר וזנב”.
אני אומרת לכן – אף פעם אל תסמכו על כלבלבים כשזה נוגע למיקוד בקריירה.

הומור, שמחה, מקוריות, יצירה.
מילדות אני סובלת מבעיות בריאות שונות, שרק לאחרונה קיבלו אבחנות ושמות. יש בחיים שלי הרבה כאב וקושי, אבל גם הרבה יופי ושמחה. 
לפעמים היצירה משמשת לי ככלי לביטוי של כאב, אבל עם אצ’מבה, היצירה משמשת לי כזרקור להאיר ולהזכיר לעצמי ולעולם על כל הטוב שבחיים – האהבה, השמחה, ההומור והיופי.

מה שהייתי רוצה, זה להכניס את ההומור והיופי הזה גם לחיים שלכם.